שירתה של עידית שומן-אדטו היא שירה של ירקוּת ושל בוהַק, שירה ארצישראלית מובהקת, אך גם מפוכחת מאוד, של "תלמים לא מסתיימים" ושל "עץ בהדרו, בכל מאודו". ניחוח שדות הילדוּת עולה משיריה של שומן-אדטו גם כאשר היא עוסקת בנושאים עירוניים למהדרין, והוא מלווה אותה במסעותיה אל ארצות הים הרחוקות ואל ההווה הבלתי-פסטורלי. בזכרון הילדות החושי הזה, העובר בספר לכל אורכו, יש כדי לרכך במעט אפילו את שירי ההספד והאבל קורעי הלב, שירי פרידה מאח אהוב שעונתו היתה קצרה מדי, ומאם שהשלימה את "האלגברה של החיים" והותירה מאחור את שדותיה רחוקים. שומן-אדטו כותבת את שיריה מתוך שליטה צורנית מרשימה ומתוך היכרות מעמיקה עם מסורת השירה המודרנית - מדליה רביקוביץ ועד פיליפ לרקין, מדן פגיס ועד אברהם סוצקעווער. והכל עכשווי וחי מאוד, והכל נמס עם השמש לכתום, כבמרובע היפהפה הזה, מתוך מחזור קטן המוקדש לארבע עונות השנה:

 

קַיִץ

וְחֹם הָאֲדָמָה כְּחֹם הַיּוֹם

עַד שֶׁתִּמַּס הַשֶּׁמֶשׁ לַכָּתֹם.

וְזֵעָתִי תִּזְלֹג לַיָּם כְּאִלּוּ

זוֹ בְּעֵרַת יוֹמִי הָאַחֲרוֹן.

 

 

                                                         דורי מנור